מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.
ואין להוסיף על מדתו, הכ״מ כתב ע״ז בר״פ ק״ק דף נ״ח, והוא תימה דשם איתא להיפוך דאמר שם לא צריכא דבצרי בצורי ופירש״י אם נמלכו לקצר את המזבח, וכפי הנראה דחסר בכ״מ וצ״ל עיין בר״פ ק״ק, ובדף ס״ב תניא מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין ואמר בגמ׳ ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה שהוא אמה על אמה מקום המערכה, וכן כתב הרמב״ם בהל׳ י״ז וז״ל אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין והוא שלא יפחות אמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר, ולכאורה סותרות ההלכות.
והנה גם במש״כ הרמב״ם דאין להוסיף על מדתו קשה דבדף ס״ב פריך במה דתנן וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ד׳ אמות מן הדרום וד״א מן המערב, דהא כתיב הכל בכתב מיד ד׳ עלי השכיל, ומשני קרא אשכח ודרש ויאמר דוד זה הוא בית וגו׳ וזה מזבח לעולה כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה, ופירש״י ולששים אמה לא הוצרכו, ומבואר דאפשר להוסיף על מדת המזבח.
אבל באמת הדברים מבוארים דמה דאמרינן דמדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה זהו לענין דין הכשר ופסול, דדין זה שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה זה מעכב בדיעבד, אבל מה דכתיב הכל בכתב מיד ד׳ זה אינו אלא לכתחלה כיצד לעשות המזבח, אבל אינו מעכב בדיעבד כיון דאינו מפורש בתורה, ומה שכתב הרמב״ם דאין להוסיף על מדתו אינו מהך קרא דהכל בכתב, דהא מהך קרא יש רשות להוסיף אלא מקרא דיחזקאל דמפרש בגמ׳ בעירובין דף ד׳ ובמנחות דף צ״ז פירושא דקרא דזהו על המזבח שעתיד להבנות, ולכן שפיר כתב הרמב״ם דאין להוסיף על מדתו ולא לגרוע דזהו שלא לעבור על נבואת יחזקאל, ומיושב מה דאמר בגמ׳ לא צריכא דבצרי בצורי, וכן מה שכ׳ הרמב״ם דאינו מעכב אלא שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג׳ הנעלה מו״ה אברהם שפירא שי׳ ממצוייני ישיבת חברון
בפ״ב הל׳ ג׳ בד״ה אבל, במש״כ דהכל בכתב אינו מעכב בדיעבד, כתב ע״ז דמפורש בחולין דף פ״ג ובזבחים דף ל״ב דמעכב בדיעבד, הנה לא מצאתי שיהי׳ מוכח משם דמעכב בדיעבד, בזבחים דף ל״ג ודאי לא נזכר שיהי׳ מעכב דהגמ׳ משני שם רק במה דפריך וליעבד פשפש, וע״ז אמר הכל בכתב וא״כ לא מוכח אלא דמשום זה א״א לעשות פשפש, אבל מנלן דאם היו עוברין ע״ז היתה העבודה פסולה, ומחולין דף פ״ג יש לכאורה לדייק דהוא גם בדיעבד מדאמר דבשביל זה א״א כיסוי הדם במוקדשין, אבל באמת גם זה לא קשה דכיון דמצות המזבח הוא ע״פ ד׳ בגובה זה, אין מצוה פרטית של כיסוי הדם יכולה לדחות עיקר מצות המזבח, ומצינו רק דעשה דוחה ל״ת אבל לא מצינו דעשה ידחה עשה של ציווי ד׳ ע״פ נביא שבגובה זה יהי׳ המזבח, ועוד דכיון דנאמר ע״פ נביא שבגובה זה יהי׳ המזבח ולא לשנותו, א״כ הוי כמו שנאמר בפי׳ שלא יוסיפו אפי׳ לכיסוי הדם וע״פ נביא הא אפשר לדחות מצוה פרטית לפי שעה, וזה הוא ג״כ כמו לפי שעה דהא אין הנביא מדחה עיקר המצוה אלא שלצורך דליקה לא יכסו על המזבח בשביל צורך גובה המזבח.
ונראה דבזה מיושב מה שהקשו בתוס׳ בזבחים דף ל״ג במה שכתבו והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכי דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש כי ההיא דסוכה דף נ״א ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דנעביד פשפש לקיים מצות סמיכה, ע״ש מה שכתבו בזה, אבל נראה דמעיקרא לא קשה דאף דאמרינן קרא אשכחו ודרוש ומביאים מהא דסוכה וכן איתא לקמן דף ס״ב לגבי מזבח קרא אשכח ודרוש אין הכונה דלא הי׳ מעיקרא הכל בכתב במדה שעשו העזרה והמזבח, אלא דקרא אשכח ודרוש דאפשר להרחיב אותם כשימצאו שצריך להרחיבם, אבל עכ״פ באותה שעה נאמר לדוד הכל בכתב מיד ד׳ לעשות העזרות והמזבח כמו שעשה שלמה, וא״צ למש״כ רש״י ששלמה לא הבין, וממילא לא שייך להקשות אין לך קרא גדול מזה לקיים מצות סמיכה, דהא ע״כ כן נאמר עפ״י נביא שלא לעשות פשפש אף שלא יתקיים באשם מצורע מצות סמיכה, ומה שכתבו שם התוס׳ והא דאמר בריש כיסוי הדם דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא אפשר דהיכי ליעבד ליבטליה קמוסיף אבניו וכתיב הכל בכתב אין זה חשיב כמו קרא כיון דלא כתיב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין, אינו מבואר דכיון דבתורה כתיב מצות כיסוי הדם בסתם, מנלן לומר דבמוקדשין אינו נוהג, אבל לפימש״כ ע״ז קרא אשכח ודרוש דהא עכ״פ נאמר באותה שעה עפ״י נביא הכל בכתב אף שלא יתקיים מצות כיסוי במוקדשין, ומה דאמר בסוכה דף נ״ב קרא אשכח ודרוש דהוא מקרא דזכרי׳ דנלמד דצריך לעשות מחיצה בין אנשים לנשים יש לומר דמקודם היתה קדושה יתירה ולא היו צריכין לכך, וכשראו שבאו לידי קלות ראש התקינו תיקון זה כיון שבעת הצורך מותר להוסיף.
ומה שכתבתי שם דקרא דיחזקאל הוא על המזבח שעתיד להבנות יש בזה קיצור לשון וכונתי על המזבח בבית שני שהי׳ עתיד להבנות, דהא הבאתי מד׳ הגמ׳ מנחות דף צ״ז דמפרש קרא על בית שני וכן במנחות דף מ״ה מלואים הקריבו בימי עזרא ע״ש ועיין בפי׳ רד״ק ובמלבי״ם דמ״מ קאי קרא גם על הבית השלישי, וזהו שכתב הרמב״ם דמזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו. [עד כאן].
אכן צריך לבאר עוד מה דאמרינן ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה דלכאורה הטעם משום שכן מפורש בתורה מעכב גם בדיעבד, וכדאמר שם דכל שנאמר המזבח הוא לעכב, וצ״ל לפי״ז דמ״מ להוסיף אינו מעכב דיש בכלל מזבח הגדול שיעור מזבח קטן, אבל באמת א״א לומר כן דבגמ׳ שם איתא ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה, וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עלי׳ חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהי׳ המזבח, א״ל אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר ולפי״ז הי׳ צ״ל דעיקר מדת המזבח הוא חמש אמות אלא דממילא מקום המערכה אמה וכפירש״י דאמה מקום הקרנות ואמה מקום הלוך רגלי הכהנים, אבל הרמב״ם בפ״ב כתב ובלבד שלא יפחות מאמה על אמה ברום ג׳ אמות כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר, וקשה למה לא הזכיר חמש אמות של כל המזבח, וביותר קשה שהוסיף הרמב״ם ג׳ אמות של הגובה שלא הוזכר בגמ׳, ומצאתי שכבר עמד בזה הק״א וכן בזבח תודה, וכתב הז״ת דהרמב״ם גורס ודילמא מקום מערכה קאמר, וקאי על ר׳ מני דאמר ובלבד שלא יפחות ממזבח שעשה משה, ודבריו אינם מובנים דמה הועיל בזה דעכ״פ כיון דאמר רב הונא דכל מקום שנאמר המזבח הוא לעכב א״כ ממ״נ קרא דכתב חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהי׳ המזבח אם המזבח קאי גם על אורך ורוחב א״כ ליעכב, ואי קאי רק על רבוע יהי׳ א״כ מנ״ל דמקום מערכה מעכב, ועוד דרישא דקרא נמי כתיב המזבח דכתיב ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות וגו׳, וקשה לומר דגם המזבח דרישא דקרא לא קאי אלא על עצי שטים דעצי שטים באמת אינם מעכבין, דעיקר דינו מזבח אדמה כמו שהי׳ במקדש, אלא דבזה יש לומר כמו דאמרינן בעלמא אין דורשין תחלות, וה״נ המזבח דרישא דקרא לא שייך לומר שבא לעכב כיון דע״כ צריך לכתוב אבל עכ״פ קשה כנ״ל.
והנה עוד קשה טובא דבהא דאמר רב הונא על מה דתניא דקרן ויסוד וכבש ורבוע מעכבין, דזהו משום דכל מקום שנאמר המזבח הוא לעכב פריך בגמ׳ אלא מעתה כיור לרבי וסובב לר״י בר״י ה״נ דמעכב דכתיב ונתת אותו תחת כרכוב המזבח מלמטה וכו׳, אין דתניא וכו׳ דר״י בר״י אומר אף הסובב ופירש״י דלרבי כיור מעכב, והרמב״ם לא כתב לא כיור ולא סובב, ומצאתי שגם בזה עמד בזבח תודה, וכתב דלפי״מ דאמר בגמ׳ תרי כרכוב הוי, חד לנוי וחד לכהנים דלא ישתרגו מסתבר דזה אינו אלא לכתחלה, ודבריו תמוהים דמה שייך קרא דכרכוב המזבח דפליגי בי׳ רבי ור״י בר״י לכרכוב דתניא בברייתא דהוא במקום הלוך רגלי הכהנים, ולא שייך כלל לומר דכרכוב דקרא הוא בין על זה בין על זה דהא מקרא מפורש הוא בפ׳ תרומה ועשית לו מכבר מעשה רשת וגו׳ ונתת את הרשת תחת כרכוב המזבח מלמטה, אלא דבברייתא תניא דגם במקום רגלי הכהנים על המזבח נעשה עמוק קצת ונקרא כרכוב, אבל מה שייך זה לזה וכיון דכתיב כרכוב המזבח למה אינו מעכב כיון דכל מקום דכתיב המזבח הוא לעכב.
לכן נראה דמב׳ הלכות אלו ממה שפסק הרמב״ם דרק מקום המערכה מעכב, וממה שלא הזכיר לא כיור ולא סובב מוכח דהרמב״ם אינו פוסק כרב הונא דאמר דטעמא דקרן וכבש ויסוד ורבוע מעכבין הוא משום דכל מקום דכתיב המזבח הוא לעכב, וטעמו משום דע״כ רב יוסף דאמר דאינו אלא אמה על אמה מקום המערכה חולק על רב הונא, וכיון דאביי קאי כותי׳ אידחי הא דרב הונא, וטעמא דקרן וכבש ויסוד ורבוע, נראה דרב יוסף סבר דמה דצריך המזבח לעיקר הכשרו ועבודתו ודאי מעכב ולא צריך קרא לעכב, ולכן קרן דכתיב על קרנות המזבח וכבש דכתיב אל פני המזבח ויסוד דכתיב על יסוד המזבח זה ודאי מעכב, ורבוע כיון דכתיב רבוע יהי׳ המזבח הוא ג״כ לעכב כדאיתא במנחות דף כ״ז ודף מ״ה דכל הויה לעכב, ורק דר׳ מני הוסיף שלא יפחות ממזבח שעשה משה, ואמר רב יוסף על זה דזהו מקום המערכה, והיינו דכיון דזהו עיקר עבודת המזבח ולא אשכחן דסגי לעבודת המזבח בפחות מאמה על אמה, אמרינן דבפחות מזה לא מיקרי מזבח דאינו מקום עבודה.
ולפי״ז מיושב דסובר הרמב״ם דכן הוא גם ג׳ אמות קומתו שבזה הוא שם מזבח שיהי׳ ראוי לעבוד עליו, אבל שאר הפרטים כמו הסובב וכן שיהי׳ אמה למקום הלוך רגלי הכהנים זה אינו מעכב ומשמע דגם הקרנות שיהיו אמה על אמה אינו מעכב דאינו מעכב אלא קרנות, וסובר דמה דאמר אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר זהו פי׳ על מה דאמר ר׳ מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה, דאינו מעכב אלא בשיעור זה בין על ארכו ורחבו בין על גבהו, ורב יוסף דאמר אמה אמר זה על ארכו ורחבו דא״צ חמש אמות ולא סיים דבריו ובשביל דמחכו עלי׳ דכתיב חמש אמות ביאר אביי דבריו דכונתו שלא יפחות משיעור מקום המערכה, וממילא דהוא בין על ארכו ורחבו בין על גבהו, וצ״ל דמה דאמר בגמ׳ וכמה הוא מימרא דרב יוסף בעצמו, וכמו שכתבו התוס׳ בריש אלו מציאות במה דאמר שם וכמה אמר ר׳ יצחק.
והנה במה שכתב הרמב״ם דמזבח שעשו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו, לא כתב הכ״מ מקור לדבריו, וגם קשה דבקרא דיחזקאל מ״ג בתר קרא דואלה מדות המזבח דמייתי בגמ׳ במנחות דף צ״ז כתיב ומחיק הארץ עד העזרה התחתונה שתים אמות ופירש״י דזהו גובה היסוד שיהי׳ ב׳ אמות והוא במזבח שלעתיד ולא כמזבח בית שני שלא הי׳ גבוה היסוד אלא אמה אחת וזהו שלא כדברי הרמב״ם, אך באמת פירש״י קשה דהא במנחות דף צ״ז יליף מהך קרא דואלה מדות המזבח שהי׳ בבית שני, ומנלן כיון דקרא דיחזקאל קאי על בהמ״ק שלעתיד, ועיינתי בפי׳ רד״ק וראיתי שאינו מפרש כפירש״י דהעזרה התחתונה קאי על גג היסוד, אלא דהוא עזרה ממש ומחיק הארץ הוא מקום העזרה השוה אשר שם המזבח, ואף דלפי פירושו הוא ג״כ דלא כמש״כ הרמב״ם בפ׳ ו׳ בשיעור גובה העזרות, אבל זה לא איכפת לן דהא לא כתב דהעזרות צריכות להיות שוות דרק המזבחות יהיו שוים.
ונראה דמכאן הוציא הרמב״ם דבריו דהמזבחות יהיו שוים דכיון דקרא דיחזקאל ע״כ קאי על בהמ״ק שלעתיד משום שמדות העזרות אינן שוות לבית שני, וע״כ דקאי על בית שלעתיד, וא״כ מנ״ל להגמ׳ והוא מתוספתא דכלים ללמוד מקרא דיחזקאל מדות המזבח, וע״כ שיהיו שוים, והנה בזבחים דף ס״ב איתא שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד על המזבח, ואחד העיד על מקום המזבח וכו׳, ופירש״י אחד העיד על המזבח שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה, והרמב״ם בהל׳ ד׳ כתב אחד העיד על מקום המזבח, ואחד העיד על מדותיו, ומדבריו מוכח דאינו על רשות להוסיף עד ששים אמה שלא הי׳ כן אלא על מדותיו כמו שנבנה, וקשה דהא מדות המזבח למד בגמ׳ מקרא דיחזקאל, אכן כבר הקשו כן בתוס׳ שם ומשמע דגם לפירש״י קשה להו דעכ״פ מקרא דיחזקאל שמעינן דאפשר להוסיף, ותירצו דאי לאו עדות היינו מפרשים בקרא דיחזקאל שהשיעור עם מקום הקרנות, ולדעת הרמב״ם יש לומר דזה גופא הי׳ העדות, דבאמת קרא דיחזקאל הא הוי על בית שלעתיד, והעדות היתה על זה שיעשו המזבח כמדות המזבח של הבית שלעתיד, וזהו דלמדו חז״ל מדות המזבח מקרא דיחזקאל משום דכעין המזבח שעתיד להבנות עשוהו, וכדברי הרמב״ם.

(ו-ז) י׳ אמות של גובה המזבח מהן באמה בת ה׳ טפחים ומהן באמה בת ו׳ טפחים ושאר כל אמות הבנין באמה בת ו׳ טפחים וגובה כל המזבח נ״ח טפחים. וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה׳ טפחים וכנס ה׳ טפחים זהו יסוד, נמצא רוחב ל׳ אמה ושני טפחים על ל׳ אמה ושני טפחים, עלה שלשים טפחים וכנס חמשה טפחים זהו סובב, עלה י״ח טפחים זהו מקום המערכה נמצא רחבו שמנה ועשרים אמה וארבעה טפחים על כ״ח אמה וד׳ טפחים עלה י״ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי״ח בנין חלול מרובע לכל ארבע קרנות ומקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה סביב, וכן מקום רגלי הכהנים אמה סביב נמצא מקום המערכה רוחבו עשרים וארבעה אמה וארבעה טפחים על עשרים וארבעה אמה וארבעה טפחים.
השגת הראב״ד רחבו עשרים וארבעה אמה וכו׳ א״א אולי אינו כן, כי הארבעה טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח.
במנחות דף צ״ז במסקנת הסוגיא לפירש״י מבואר דכניסת היסוד הוא באמה בת ו׳, והרמב״ם כתב דהוא באמה בת ה׳, וכתב הכ״מ דהרמב״ם מפרש דמה דאמר במסקנא אלא חיק האמה בגובהה, אמה רוחב כניסה דלא כפירש״י דכניסה הוא רק על כניסת הסובב, אלא דקאי גם על כניסה דיסוד, ולפי דבריו הוא דלא כר׳ יוחנן דאמר ואמה רוחב זה סובב, ובעירובין דף ד׳ איתא נמי בסתמא כר׳ יוחנן, והנה לשיטת הרמב״ם אין פי׳ להא דאמר בגמ׳ אלו הקרנות ל״ש הכי ול״ש הכי דהכונה דאפשר דגם משך הקרנות באמה בת ה׳, ולדעתו א״א דא״כ הוי אמה יתר למקום המערכה, וכתב החק נתן דהרמב״ם אינו גורס זה, ובדק״ס לא נמצא גירסא אחרת, והזבח תודה בזבחים פ׳ איזהו מקומן כתב דהרמב״ם גורס ״הכא״ והכונה דכל הד׳ קרנות הי׳ גובהן באמה בת ה׳ וזה דחוק טובא, דבפשיטות כיון דאמר אלו קרנות הוא ודאי בכל הד׳ קרנות, ועוד דאינו נופל ע״ז לשון ל״ש הכא ול״ש הכא.
ולבאר דעת הרמב״ם נבוא מקודם לד׳ הראב״ד שכתב אולי אינו כן כי הארבעה טפחים הם כניסת מקום הקרנות, והכ״מ כתב על זה שטענת אולי אינה טענה וכ״ש לפי״מ שפירשתי דלפירש״י נמי כ״ח על כ״ח לאו דוקא עכ״ל, ואני תמה על הכ״מ שכתב רק דטענת אולי אינה טענה דבאמת ד׳ הראב״ד תמוהים שהם היפוך כל הסוגיא דשו״ט בהא דסבר דאמה דיסוד ואמה דסובב דכניסה באמה בת ה׳, ופריך על זה ממתני׳ דמדות, ולדברי הראב״ד לק״מ וגם במה דפריך בסוף לפי״מ דסבר דאמה דקרנות ברחבן ג״כ באמה בת ה׳ למה צריך הגמ׳ לשנויי דלא כר׳ יוחנן, דהא הד׳ טפחים הם כניסת הקרנות והב׳ טפחים כיון דלא הוי אמה לא חשיב כדאמר מעיקרא, ועוד כיון דאתאן להכי דהקרנות אינם בשוה לדפני המזבח, א״כ נאמר דכניסה הי׳ ג׳ טפחים ולק״מ.
ונראה דכיון דאם נפרש כהכ״מ דמה דמסיק בסוף הסוגיא דאמה רוחב כניסה הוא בין על יסוד בין על סובב הוא דלא כר׳ יוחנן, א״כ נוכל לפרש יותר דמה דמסיק אלא חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה דהוא הכל על חיק האמה. והיינו על היסוד דחיק האמה הוא גובה היסוד, ואמה רוחב הוא רוחב הכניסה, אבל הסובב לא נכלל כלל באמות בת ה׳ ולא הוי אלא ד׳ טפחים ולא קא חשיב וכפירש״י, ומיושב מה דאמר ל״ש הכי ול״ש הכי, כמו לפירש״י, אבל הרמב״ם והראב״ד סוברים דכיון דסתמא דגמ׳ דעירובין מייתי הא דר׳ יוחנן בשינוייא דברייתא אליבא דרבא, לכן נקטינן להלכה כר׳ יוחנן דחיק האמה הוא יסוד ומפרשים דזהו בין בגבהה בין בכניסה ואמה רוחב דזה הסובב אינו אלא בכניסה, וממילא ע״כ דלא נפרש כהסוגיא דמנחות דגבולה על שפתה סביב אלו הקרנות הוא בין בגבהן בין ברחבן דא״כ הוי יותר אמה אלא דזה רק על גבהן וטעמא דלא הוזכר בקרא דמשך הקרנות בארכן ורחבן אמה ודוקא בגבהן יש לנו למוד לר׳ יוסי בזבחים דף נ״ט דקיי״ל כוותי׳ דהמזבח עשר אמות, ולכן לא מיירי קרא אלא בגבהן.
ולפי״ז נוכל לומר בטעמא דפליגי הסוגיא דמנחות על הסוגיא דעירובין ומסיק דלא כר׳ יוחנן, משום דהסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר׳ מאיר ור׳ יהודה ומפרש קרא גם אליבא דר׳ יהודה ולר׳ יהודה אין חילוק לגבי אמה של קרנות בין בגבהן בין ברחבן דגם בגבהן ליכא קרא שהם גבוהים אמה, דהא סבר דהא דכתיב ושלש אמות קומתו זהו דברים ככתבן והמזבח לא היה אלא שלש אמות, וא״כ אין לנו לחלק במה דכתיב גבולה על שפתה סביב אלו הקרנות בין גבהן לרחבן, ולכן אמר ל״ש הכי ול״ש הכי וכפי׳ רבינו גרשום, וכן הביא בחדושי הרשב״א בשם ״ל״ה״ ומשמע דזהו פירש״י והוא דלא כפירש״י שלנו, דהכונה ל״ש בגבהן ול״ש ברחבן, דדוקא ברישא דקרא דכתיב חיק האמה ואמה רוחב מוכח דמקודם הוא בגבהה ואח״כ ברחבה, וזהו לסוגיא דמנחות דאזיל אליבא דר׳ יהודה, אבל ר׳ יוחנן והסוגיא דעירובין הוא להלכה כר׳ יוסי וכמש״כ וכן פסק הרמב״ם.
ונמצא דבין הרמב״ם בין הראב״ד סוברים דסוגיא דמנחות אידחי מסוגיא דעירובין רק דהרמב״ם סובר דלפי״ז לא קשה דבאמת הוי מותר ד׳ טפחים דכיון דלא הוי אמה לא קא חשיב, והראב״ד סובר דכיון דאין אנו פוסקים להלכה כסוגיית הגמ׳ דמנחות וכיון דהסוגיא בעירובין מייתי הא דר׳ יוחנן בסתמא ולא קשיא להו כלל מוכח דסבר הגמ׳ דעירובין דא״צ שיהיו הקרנות שוים לדפני המזבח והד׳ טפחים הם כניסת מקום הקרנות ואתי מתני׳ דמדות כפשטה וליכא מותר כלל.
והנה חביבי הרב הנעלה הב׳ מו״ה דוד בהגאון מו״ה משה פינקל זצ״ל (נכד גיסי הגאון רמ״מ זצ״ל) העיר על ד׳ הראב״ד לפימש״כ התוס׳ בעירובין דף כ״א במה דמבואר שם בגמ׳ דזרת חצי אמה דר״א הקליר יסד בפיוט דזרת שליש אמה, ולפי״ז לא נוכל לפרש בקרא דיחזקאל גבולה על שפתה סביב הזרת האחד, דאמר בגמ׳ אלו הקרנות כפירש״י דהזרת האחד פירושו על הקרנות ומאמצעותו הוא מודד, כיון דזרת אינו אלא ב׳ טפחים, וצריך ע״כ לפרש דעל שפתה סביב אלו הקרנות, אבל גבולה זהו גבול שקודם הקרנות וע״ז כתיב הזרת האחד, וזהו פי׳ הכתוב גבולה על שפתה סביב הזרת האחד דהזרת האחד היא גבולה, וא״כ מבוארים לפי״ז דברי הראב״ד דב׳ טפחים הם כניסת הקרנות והוא חריף ונכון מאוד אלא שהי׳ קשה שהראב״ד יסמוך שיטתו על דברי ר״א הקליר נגד ד׳ הגמ׳ בעירובין, ועיינתי בס׳ דרכי הוראה להגאון ר׳ יונתן עלישברג ז״ל שהוא בנוי על דרכי המדות ושעורים, וראיתי שהביא מד׳ הגר״א ז״ל בשנות אליהו פ״ב דערלה שמביא כן מד׳ הירוש׳ והוא מבאר שם דבריו ע״פ המדרש, וכן הביא ד׳ הגר״א בפ״ג דערלה משנה ב׳ שיש שני פירושים בזרת אם ב׳ טפחים אם ג׳, וכפי מה שביאר שם המחבר דברי הערוך רוצה לומר דגם הערוך סובר שהוא ב׳ טפחים, ולפי״ז לא רחוק כבר שהראב״ד יכריע כר״א הקליר והירוש׳ כיון שדברי הגמ׳ בעירובין הם דברי אגדה, ולפימש״כ יסבור הראב״ד דהגמ׳ דריש עירובין דניחא לי׳ בדעת ר׳ יוחנן סוברת ג״כ דזרת היא ב׳ טפחים, וע״כ דהזרת האחד קאי על גבולה וכשיטתו, ומצאתי שהרמב״ם בפ״ט מה׳ שבת כתב דזרת הוא חצי אמה, וכן פי׳ שם המ״מ בדבריו דזרת הוא ג׳ טפחים, א״כ מבואר דהרמב״ם שפיר מפרש כפירש״י דהזרת האחד הוא חצי האמה של הקרנות.
וראיתי עוד בס׳ דרכי הוראה שהביא מד׳ הלבושי שרד בחידושי דינים ליו״ד סי׳ פ״ט שכתב דזרת הוא שני טפחים וחצי, וכתב ע״ז שכיון לד׳ הרשב״א בתשובותיו חלק ה׳ סי׳ קמ״ז שכתב דזרת הוא חצי אמה מאמה בת ה׳ טפחים, ולפלא שלא הביא הסוגיא דמנחות דף צ״ז דמבואר דזרת הוא חצי אמה של קרנות וממילא תלוי כמה היו הקרנות ברחבן אם ה׳ ואם ו׳ ולפי׳ רבינו גרשום היו בודאי ו׳ וכבר כתבתי שבחידושי הרשב״א למנחות הביא כן מל״ה, ומשמע דהוא מפירש״י, כד׳ רבינו גרשום, עכ״פ הרשב״א בתשובה ודאי סובר כן, עוד ראיתי בערוך השלם בערך זרת שמביא מתוספתא דכלים ב״מ פ״ו דאיתא שם בהל׳ ד׳ זרת אמורה בתורה חצי אמה של ו׳ טפחים [ותוספתא זו היא אמתני׳ דכל אמות שהיו במקדש דמייתי בגמ׳ במנחות דף צ״ז ובגליון מציין שם על הא דר׳ יוחנן ותוספתא זו בהל׳ ה׳] והנה מפורש בתוספתא כשיטת הרמב״ם בהל׳ שבת דזרת הוא ג׳ טפחים, וממילא מבואר שיטת הרמב״ם כאן דאמה של קרנות ברחבן הם של ו׳ טפחים, אכן לפי״ז צ״ל דלפי״מ דמפרש בגמ׳ במנחות מתני׳ דכל הכלים שהיו במקדש היו באמות בינוניות חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד, דהכונה דהקרן בין בגבהו בין ברחבו הי׳ באמה בת ה׳, וכמשנה זו איתא בתוספתא בהל׳ ה׳ דזה אינו כמו דאיתא מקודם בהל׳ ד׳ דזרת שלשה טפחים, דא״כ א״א דאמה של קרן ברחבה היא בת ה׳ וע״כ לפי״ז צ״ל דתוספתא הקודמת שהיא סתמא אזלא כר׳ יוסי וכמו שכתבנו, ועוד אפשר לומר דהגמ׳ במנחות בעי בעיקר לפרושי אליבא דר׳ יהודה, וכמו שכתבנו למעלה, אבל בתוספתא דהל׳ ה׳ דקתני רק הא דר׳ מאיר נוכל לפרש דסבר נמי כר׳ יוסי וכמש״כ ועכ״פ מהא דתוספתא בהל׳ ד׳ מבואר להדיא כדעת הרמב״ם וכנ״ל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

גובה כל קרן וקרן חמשה טפחים. ורבוע כל קרן אמה על אמה וארבע הקרנות חלולות היו מתוכן, וגובה מקום המערכה י״ח טפחים, נמצא חצי גובה המזבח כ״ט טפחים מסוף הסובב ולמטה.
השגת הראב״ד וגובה מקום המערכה, א״א לא ידעתי מהו גובה המערכה אם אמר על התפוח שבאמצע המזבח והלא הוא שאומר למטה (כונתו בפ״ב מהל׳ תמידין ומוספין) שהתפוח ההוא אינו אלא הדשן המונח שם, ועוד התפוח אינו מקום המערכה, אבל הנוסחא המדוייקת ורוחב מקום המערכה שמנה עשר טפחים, ושני הטפחים הם שפחתו משתי הקרנות ברחבן, ואולי יש לומר שאותן שני טפחים היו פגימה שהקרנות היו כנוסים מדופן המזבח שני טפחים ז״ט מכאן וז״ט מכאן, אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן המזבח ולמעלה מקום מערכה, וזהו שכתב וגובה מקום מערכה י״ח טפחים שהם שלש אמות, ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו.
דברי הראב״ד כאן תמוהים כמו שתמה הכ״מ דהיאך עלה על דעתו לגרוס בדברי הרמב״ם ורוחב מקום המערכה י״ח טפחים, דהא כבר כתב למעלה דמקום המערכה הוא כ״ד אמות וד׳ טפחים, והראב״ד בעצמו בהשגה הקודמת חקר למצוא דרך שלא יהי׳ יותר מכ״ד אמות ששנינו במשנה והוא תימה גדולה.
והנה הגאון ר׳ יעקב עמדין בחדושיו שנדפסו בסוף הרמב״ם הרעיש על הכ״מ שלא עמד על כונת הראב״ד ותוכן דבריו דהראב״ד לשיטתו דסובר בפ״ב מה׳ תמידין ומוספין שהתפוח הוא בבנין וגבוה אמה ורחבו כ״ב אמה, וכיון שמקום המערכה הוא כ״ד אמות וד״ט נשארו ב׳ אמות וד׳ טפחים וביחד ט״ז טפחים וב״ט הם שפחתו משתי הקרנות ברחבן, ודבריו תמוהים שמלבד שעיקר הך מילתא שהתפוח הוא בבנין הא כתב כאן הראב״ד גופי׳ שהתפוח אינו אלא הדשן המונח שם וא״כ לא יצא מכלל מקום המערכה שבשעה שאין דשן מקטירין שם, ומלבד זה איך אפשר שהרמב״ם יכתוב י״ח טפחים ויצרף ב׳ טפחים מה שחסר מב׳ הקרנות ברחבן דהא הרמב״ם סובר להדיא שהקרנות ברחבן הם אמה בת ו׳ והוא מוכרח לזה כיון דסובר דאמת יסוד בכניסה היא באמה בת ה׳, ואם הקרנות היו ברחבן ג״כ באמה בת ו׳ נמצא עודף אמה והי׳ מקום המערכה כ״ה אמה דלא כמתני׳ ודלא כדכתיב בקרא, וא״כ איך אפשר שהראב״ד יפרש ד׳ הרמב״ם מה שא״א לשיטתו.
ונראה לבאר ד׳ הראב״ד באופן שיש לחקור בדין מקום המערכה דחשבינן לה בין המזבח שעשה משה בין המזבח של בית המקדש חוץ מאמה ממקום הקרנות, וחוץ מאמה מקום הלוך רגלי הכהנים אם זהו לעכובא, דבמקום הלוך רגלי הכהנים אסור להקטיר דאין זה מקום המערכה, או דמה דחשבינן מקום המערכה חוץ ממקום הילוך רגלי הכהנים, היינו כיון דרוב פעמים אין מקטירין שם חושבין עיקר מקום המערכה חוץ ממקום הלוך רגלי הכהנים, ונראה דהראב״ד סובר דאם דחוק המקום מותר לעשות מקום המערכה גם במקום הלוך רגלי הכהנים, ומה דאמרינן בדף ס״ב דמקום המערכה במזבח שעשה משה הוא אמה על אמה הוא עיקר מקום המערכה, ולכן מחלק הראב״ד דאף דבהל׳ ז׳ כתב הרמב״ם דמקום המערכה כ״ד אמות וד׳ טפחים, וזהו חוץ ממקום קרנות וחוץ ממקום הלוך הכהנים זהו דוקא במזבח של בית המקדש דכיון דהוא גדול אין מציאות שיצטרכו להקטיר גם במקום הלוך רגלי הכהנים, אבל במזבח שעשה משה כיון דעיקר מקום המערכה הוא רק אמה על אמה ומשכחת לה בימים שיש הרבה להקטיר כמו בימי החג וכה״ג שלא יספיק אמה על אמה, ואז מותר להרחיב מקום המערכה לשעה אפי׳ במקום הלוך רגלי הכהנים, והכהנים שצריכים להפך בעצי המערכה ובאברי ההקטרה ילכו בין הקרנות, וזהו שכתב הרמב״ם דמקום המערכה רחבו י״ח טפחים והוא ממזבח שעשה משה, דממזבח של בית המקדש כבר כתב למעלה שרחבו כ״ד אמות וד׳ טפחים, והשמיענו בזה דאף דעיקר מקום המערכה הוא אמה על אמה, מ״מ בעת הצורך מותר להקטיר גם במקום הלוך רגלי הכהנים וביחד הם שלש אמות שהן י״ח טפחים.
וכתב אח״כ ושני הטפחים שפחתו משתי הקרנות ברחבן, ותיבת ״הם״ ט״ס, והיינו דלשיטת הרמב״ם דהקרנות הם באמה בת ו׳ מדוייק מה שכתב י״ח טפחים, אבל הראב״ד בעצמו סובר כפירש״י דהקרנות ברחבן הם ג״כ באמה בת ה׳ ואמת היסוד בכניסה היא בבת ו׳ אף שלא השיגו בזה למעלה, אבל כן מוכח כאן ולזה הוסיף דלשיטתו בעצמו נוסף עוד ב׳ טפחים שפחתו משני הקרנות ברחבן, אח״כ כתב ואולי י״ל שאותן שני טפחים היו פגימה וזהו עפ״מ שכתב בהשגה הקודמת דאולי הארבעה טפחים הם כניסת הקרנות, ולפי״ז לא שיתוספו ב״ט אלא שאדרבא יופחתו ב״ט, אלא שזה כתב רק לשיטתו אבל לשיטת הרמב״ם ודאי מדויק החשבון י״ח טפחים וכנ״ל, וכל זה לפי״מ שחשב הראב״ד בתחלה, אבל מסקנת דבריו היא שהגירסא הנכונה היא וגובה מקום המערכה והיא מן הסובב ולמעלה, והשיג עליו במה שלמעלה במזבח שעשה משה כתב אמות וכאן כתב טפחים, וכבר יישב זה הכ״מ, משום דיש חילוק במזבח של ביהמ״ק דיש מהן של ה׳ ט׳ ויש מהן של ו׳ ט׳, אבל הראב״ד מוכח דסובר דגם מזבח שעשה משה אמה של קרנות הם באמה בת ה׳ וכנ״ל ולכן שפיר השיג.

וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח, ארכו שלשים ושתים אמה על רוחב ט״ז אמה, והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח, ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב, ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים למזבח בזריקה, וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה.
והיה אוכל בארץ שלשים אמה, בדף ס״ג במה דאמר בגמ׳ כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה חוץ מכבשו של מזבח וכו׳ משמע לכאורה מפירש״י דהכבש בשיפועו הי׳ ל״ב אמה, והקשה ע״ז בבה״ז דהא פשוט בכמה דוכתי דהכבש היה ל״ב אמה עם מה שפורח על אמה יסוד ואמה סובב בשטח הקרקע שלמטה, וכן מבואר במס׳ מדות בחשבון העזרה וכתב דגם כאן אין הכונה בשיפועו של הכבש אלא כמה שהיה למטה בקרקע, וכתב הבה״ז דלפי״ז הי׳ שיפוע הכבש קרוב לל״ד אמות, ודבריו ברורים והצ״ק הביא דבריו וחלק עליו ורוצה ליישב דבאמת לא הי׳ הכבש בשטח הקרקע ל׳ אמה והעלים עיניו מדברי הרמב״ם כאן שכתב להדיא שהי׳ אוכל בארץ שלשים אמה, והפמ״א כתב דאותן ב׳ אמות שהיה המזבח פורח על היסוד והסובב לא היה בהם שיפוע כלל, ודבריו תמוהים דהיאך עלו מהיסוד להסובב, ומהסובב למקום המערכה אם לא בשיפוע הלא כתיב לא תעלה במעלות.
ולפי״ז מיושב קושיית התוס׳ שהקשו שם ממזבח הנחושת למ״ד גובהו עשר דלא היה אורך הכבש אלא כ׳ אמות דלא משכחת לאמה אלא ב׳ אמות וטפח ואצבע ושליש אצבע והו״ל הילוך ע״י הדחק דהוי מתלקט עשרה מתוך ארבע, אבל לפימש״כ הבה״ז דמהכבש שהיה ל״ב היה שיפוע קרוב לל״ד משום דחשבינן ל״ב פעמים ל״ב וט׳ פעמים ט׳ והגדר השורש מזה הוא האלכסון, וכונתו דביחד הוא אלף וק״ה ועולה ל״ג ושליש, א״כ במזבח הנחושת אם נחשוב כ׳ פעמים כ׳ וט׳ פעמים ט׳ יהי׳ תפ״א וגדר השורש מזה הוא כ״ב חסר משהו, דכ״ב פעמים כ״ב הוא תפ״ד, וא״כ לא קשה דכ״ב אמה בשיפוע אם נחשוב בחשבון מתלקט עשרה מתוך ארבע, דצריך לעלות בכל ארבע אמות עשרה טפחים ועל כ״ב אמה צריך לעלות נ״ה טפחים, וט׳ אמות של המזבח אינם אלא נ״ד טפחים ובפרט שאמת יסוד היה ה׳ טפחים, ואפי׳ אם גם אמה כבש כנגד היסוד היה ה׳ טפחים כמש״כ התוס׳ לתי׳ א׳ במנחות דצ״ז ע״ב בד״ה אל חיק מ״מ אינו מגרע טפח כנגד טפח אלא לפי חשבון, וא״כ אינו מגיע לחשבון תל המתלקט עשרה מתוך ארבע.
ב) ואויר מעט הי׳ מפסיק בגמ׳ בדף ס״ב איתא ר״פ אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר קרקע מפסיקו וכתבו בתוס׳ דקרקע לאו דוקא שהיה אמה על יסוד ואמה על סובב, והתוס׳ בדף פ״ז ע״ב בהא דאמר בגמ׳ אויר יש בין כבש למזבח כתבו בתוס׳ וז״ל אבל אי אויר מזבח כמזבח לא קשיא לי׳ וכו׳ דכנגד אותו אויר יש אמה סובב וכו׳ מיהו אין נראה לרבינו חיים שהרי יש אויר מפסיק יותר וכו׳ כדאמרינן לעיל מה דם אויר קרקע מפסיקו וכו׳ ודברי הר״ח תמוהים דאיך יפרש הא דאמר בגמ׳ נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב.
איברא דהגאון ר׳ יעקב עמדין בחדושיו כאן כתב ע״פ מש״כ רש״י בסוכה דף מ״ט בהא דתניא ראבר״צ אומר לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש. ופירש״י דהלול הי׳ באויר שבין כבש למזבח בח׳ אמות מערבות של כבש, ולפי״ז כתב דע״כ מה דאמר בגמ׳ דהכבש הי׳ פורח אמה על יסוד ואמה על סובב, זהו בחצי מזרחו של כבש, אבל בחצי מערבו הי׳ רחוק מן המזבח שהרי הי׳ הלול לפני היסוד, ובזה הוא דאמרינן דאויר קרקע מפסיקו, אכן לפי דבריו לא קשה קושיית רבינו חיים דכתבו התוס׳ שפיר דאי אויר מזבח כמזבח לא קשיא, דהו״ל ירוד משום דכנגד האויר יש אמה סובב ולא קשה דהא צ״ל אויר קרקע מפסיקו דזהו בחצי מערבו של כבש ויכול להעלות האבר הפסול בחצי מזרחו דאין שם אלא מעט אויר ולמטה הוא הסובב וכמש״כ בתוס׳.
אכן מה דניחא לי׳ להגאון רי״ע להעמיד כן גם בשיטת הרמב״ם וכתב רק דהרמב״ם קיצר במקום הראוי להאריך, לדעתי אינו כן והרמב״ם בודאי אינו סובר כן, דהא כתב ארכו ל״ב על רוחב ט״ז והי׳ אוכל בארץ שלשים אמה, ומוכח דברוחב ט״ז הי׳ אוכל בארץ ל׳ אמה, וגם ממה שכתב ארכו ל״ב על רוחב ט״ז מוכח דלא כפירש״י, דלפירש״י אין ארכו ל״ב אלא ברוחב ח׳ דח׳ אמה מצד מערב אין ארכו אלא כ״ח אמה ומשהו דהא יש אמה יסוד ואמה סובב ורוחב הלול בודאי יותר מאמה כיון שהיו הכהנים יורדין לתוכו ומטעם זה באמת פירש״י קשה טובא דהא הכי תנן להדיא בפ״ג דמדות, וכבש היה לדרומו של מזבח ל״ב על רוחב ט״ז, ונראה דגם לפירש״י, א״א לומר דכונתו לפרש כן מתני׳ דמדות, ואינו אלא מפרש מה דאמר ראבר״צ דע״כ פליג על מתני׳ דמדות, ומה שמביא ד׳ הגמ׳ דזבחים דאויר יש בין כבש למזבח אינו אלא לומר דזה כו״ע מודו דהכבש והמזבח לא הי׳ בנין אחד אלא הי׳ הפסק ביניהם, וסבר ראבר״צ דאותו אויר הי׳ גדול בצד מערבו של מזבח שהי׳ מקום לעשות בו לול שהיו פרחי כהונה יורדין בו עד הרצפה, עכ״פ זה פשוט דהרמב״ם אינו סובר כן, דלא קיי״ל כראבר״צ דהא לא הזכיר כלל הא דלול קטן הי׳ בין כבש למזבח, ולא הביא אלא הא דתנן שם בפ׳ דמדות דלמטה ברצפה בקרן מערבית דרומית הי׳ מקום אמה על אמה וכו׳ כמו שכתב בהל׳ י״ב, אלא דבאמת קשה מה שהקשה רבינו חיים בתוס׳ דאויר קרקע מפסיקו צריך להיות קרקע של הרצפה ולא של הסובב, דהא יליף מקרא דועשית עולותיך הבשר והדם מה דם אויר קרקע מפסיקו, ובעולה הא מפסיק אויר הרצפה דהא עומד ע״ג הרצפה כשהוא זורק כמש״כ רש״י ביומא דף ט״ו.
ונראה דמה דילפינן מדם אויר קרקע מפסיקו אינו אלא דכמו בעולה כשהוא זורק אינו עומד ע״ג המזבח כמו בחטאת דעומד ע״ג הסובב, ה״נ כשהוא זורק האברים ע״ג המערכה אינו עומד ע״ג המזבח וצריך לעמוד חוץ למזבח, וזה דאמרינן בגמ׳ אויר קרקע מפסיקו אין הכונה דצריך שיהי׳ למטה קרקע כנגד האויר, אלא דכל הכבש יהי׳ מופסק מן המזבח, וגם במה שיש אויר קרקע באלכסון נקרא אויר קרקע מפסיקו לאפוקי דלא נימא דלמעלה בראש יהי׳ מופסק מן המזבח, אבל למטה אצל הסובב או אצל הכבש אין הפסק כלל, דאז נמצא דהכבש והמזבח הוא אחד והכל הוא מזבח, כיון דעכ״פ נתחברו במקום אחד ואז לא דמי לדם שזורק כשהוא עומד במקום אחר ולא על המזבח, ומ״מ כתבו בתוס׳ שפיר דאי אויר מזבח כמזבח לא הו״ל ירוד דאף דהכהן עומד בכבש והאבר הוא באויר הסובב מ״מ שפיר מהני דהא לא צריך שהכהן יעמוד על המזבח וכדאמרינן התם דתלינהו בקניא.

ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא, וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעבור צורתה ותצא לבית השרפה.
השגת הראב״ד ורבובה היתה נקראת א״א לא כי אלא החלון לבד ורבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות.
הכ״מ תמה על דברי הראב״ד שאין במס׳ מדות משנה אחרת זולת בפ״ג דמדות דאיתא שם במשנה ג׳ ורבובה היתה לו במערבו ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף, ובפיהמ״ש שם הביא הרמב״ם מה דאיתא בתוספתא בזבחים, ר׳ ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר חלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתה ותצא לבית השרפה, והוא כלשון הרמב״ם כאן ודברי הראב״ד צריכים באור.
והנה בהר המורי׳ כתב בפסחים ל״ד איתא הך תוספתא ולא הוזכר שם ורבובה היתה נקראת, [ואף דשם הוזכר לול בודאי בזה הי׳ גירסת הראב״ד בגמ׳ כמו בתוספתא] וסובר שהם ב׳ ענינים דבמתני׳ דמדות לא הוזכר אלא ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף ולא הוזכר עד שתעובר צורתן וזה היתה ברבובה שהיו נותנין פסולי חטאת העוף שצריך לשרפן תיכף, אלא שהכהן שנפסלה אצלו כשעומד על הסובב ועסוק בקרבנות אחרים נותן שם עד שיבוא כהן אחר שיעסוק בשריפת הקדשים, ובחלון היו נותנין פסולי חטאת העוף שטעון עיבור צורה, ודבריו נכונים, אכן מה שהוכיח ממה דהרבובה היתה בכבש והחלון היתה ברצפה לפירש״י בפסחים, אין זה הוכחה דפירש״י אינו מוכרח דלשון בין כבש למזבח במערבו של כבש משמע ג״כ שהחלון היתה בכבש, ומה שהוכיח ממה דלא פריך הגמ׳ דפסחים ממתני׳ דמדות אם נימא כד׳ הרמב״ם שהוא ענין אחד זה ודאי לא קשה כלל, דכיון דעכ״פ לא הוזכר במתני׳ עד שתעובר צורתן היכי מצי למיפרך על מ״ד היסח הדעת פסול הגוף דל״ל עיבור צורה וע״כ מייתי זה מתוספתא.
ונראה יותר בדעת הראב״ד דאינו מפרש שהחלון הי׳ ברצפה סמוך לכבש ולמזבח כמו שפירש״י, שלא הזכיר זה אלא דלשון חלון הוא בדופן שהוא פתוח למקום שהוא בפני עצמו, אבל אם נעשה חור גדול בבנין עב ואינו יוצא חוץ להבנין אין ע״ז שם חלון, ולכן כונת הראב״ד דרבובה הוא חור גדול בעיקר הכבש במערבו של כבש, אבל חלון הוא במקום שהכבש לא הי׳ למטה בנוי בקרקע, והיינו כשהגיע סמוך ממש ליסוד ולסובב לא הי׳ צריך לבנות כל השבעה אמות שיהי׳ הכל אטום, דכיון שאורך הכבש הי׳ ל׳ אמה עד היסוד א״כ כשהתחיל לשפע בגובה חמשה או ששה אמות כבר לא הוצרך לבנותו עד הרצפה והי׳ מחזיק אף שלמטה לא נבנה, ולכן הי׳ מקום פנוי בין הכבש למזבח, אלא שהי׳ סתום בדופן בשני הצדדים שלא תתלכלך שם הרצפה בדמים ולא יהי׳ אפשר לנקות מקום דחוק, ושם הי׳ חלון היינו רק מקום פתוח בדופן שבין כבש למזבח, ומה דתנן במתני׳ דמדות ורבובה היתה לו במערבו זהו חור גדול בעיקר הכבש סמוך להמקום שבין כבש למזבח, ושם היו נותנין פסולי חטאת העוף שאינו טעון עיבור צורה, והדבר מובן בסברא דאותן שהיו שורפין תיכף לא הי׳ צריך למקום גדול כי תיכף הי׳ בא הכהן העוסק בשרפת קדשים והי׳ שורפה, אבל מה דטעון עיבור צורה הי׳ אפשר שיתאספו במשך היום הרבה והי׳ צריך מקום גדול וזה נתנו בין כבש למזבח וזהו בחלון.
ודעת הרמב״ם ע״פ דברי התוספתא שהחלון והרבובה הם אחת דבשביל חטאות שצריך לשרפן בלא עיבור צורה לא הי׳ צריך מקום שמצותן לישרף מיד, וגם פירושא דמתני׳ הוא כמו בתוספתא בשביל פסולי חטאת שטעונין עיבור צורה, וכן הרא״ש במתני׳ דמדות מביא על המשנה הברייתא דפסחים וסובר שהוא ענין אחד וכדעת הרמב״ם.